שמש, ים וסונאר

פסטיבל סונאר (Sonar Festival) מתקיים בברצלונה מדי שנה בחודש יוני, מאז שנת 1994. הפסטיבל סובב סביב מוזיקה אלקטרונית, אך מופיעים בו גם אמני אינדי והיפ הופ שמאזנים את הביפיאם. חוץ מזה הוא מתהדר בפריצות דרך בתחום הטכנולוגיה וקצב של מועדני לילה לאוהבי מוזיקה מכל העולם. הפסטיבל פרוש על גבי שלושה ימים ומתחלק לשניים: סונאר יום וסונאר לילה, שכל אחד מהם נמצא בלוקיישן אחר בעיר.  

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל, ובתור אחת שלא ממש מתחברת לאמא אדמה, אלא יותר לאמא שולה שלקחה אותי בכל שנה ממחנה הקיץ הביתה כבר ביום השני, שמחתי לדעתי שהפסטיבל לא כולל לינה. ובכלל, בגלל החלוקה המצויינת של הפסטיבל ליום ולילה, אין תחושה אינטנסיבית ומחייבת ותמיד אפשר לצאת לסיבוב התרעננות בעיר (ושופינג, כמובן).

בשבוע הפסטיבל, ברצלונה הופכת למקדש לאוהבי מוזיקה אלקטרונית: מכל העולם מגיעים אנשי לילה שהדם שלהם זורם בקצב האוס. במקביל לסונאר נערכות מסיבות ״אוף סונאר״, מעין אלטרנטיבה לפסטיבל עצמו, שמביאות בעצמן אלפי אנשים לחגוג, אבל אני לא טסה כל הדרך כדי לפספס את המופע המרכזי.

נתחיל מזה שהסונאר עושה ככל שביכולתו על מנת להקל על הבליין. במקום להסחב עם מזומנים ולחכות בבר שיפרטו את היורואים, מותקן צ׳יפ על צמיד הפסטיבל ובו מטעינים כסף. בנוסף, בכל במה יש לפחות בר אחד, המקום מרושת בוי-פי ואפילו התורים לא כאלה ארוכים. הקהל הספרדי (פלוס עשרות אלפי התיירים) הוא בין הכיפיים שראיתי: הכל מתנהל באווירה לא צפופה, אף אחד לא דוחף אותך, רואים הכל על הבמה מכל מקום.

ומה לגבי המוזיקה? אתחיל בזה שביורק, אחת מהנשים החשובות בעולם המוזיקה האלטרנטיבית, נתנה סט ביזאר שאני אשמח למחוק מחווית הפסטיבל המושלמת (ספוילר) שלי. לא שציפיתי למשהו קומוניקטיבי, אבל אחרי שעה וחצי של ציוצי ציפורים ותווים בודדים של פסנתר שנזרקים מדי פעם לאוויר, חתכתי. משם הכל היה מדהים – למשל תקלוטי יום של פרינס תומאס, שידע לשלב יפה קלאסיקות האוס ולהבריק עם טראקים שהשזאם לא יזהה גם עוד 20 שנה. ג׳אסטיס, שהוכיחו שלמרות שההאוס-צרפתי כבר שנים לא באופנה, הם עדיין אחד המופעים הכי טובים בעולם. קלאמס קזינו נתן סט עם ביטים כל כך שמנים שחשבנו שעוד רגע האדמה תרעד. גם ניקולאס ז׳אר, אחד מהדיג׳ייז המדוברים של השנים האחרונות, נתן סט צלילה מהפנט.

אבל לא רק מוזיקה אלקטרונית אמרנו - דה לה סול האגדיינים נתנו מופע היפ הופ ניינטיז באווירת קייטנה. הם עצרו כל שיר באמצע רק כדי להכריח את הקהל להרים ידיים או לצעוד. ליטל דרגון עם הקול הכי יפה באינדי, עלתה בתלבושת הזייה זוהרת בחושך והפכה את המוזיקה לטריפית לחלוטין. אבל הכי יפה היה Sohn, זה שמשווים אותו תמיד לג׳יימס בלייק למרות שמגיע לו יותר מזה, שההופעה שלו חצתה גבולות של ריגוש (כמה אפשר להצטמרר במשך 60 דקות? ככה) ואפילו גרמה לי להזיל דמעה.

סונאר הוא לא פסטיבל לכולם. הוא נוח לכולם, זה כן, אבל הוא בעיקר בשביל מי שבשבילו מוזיקה היא לא המוכר והאהוב, אלא המקום בו התודעה נפתחת עוד ועוד. אם אתם מזדהים עם החלק השני של המשפט, תזמינו כרטיס לחגיגות ה-25 כבר מעכשיו.